למה לי תשעה באב עכשיו?

ציור: דינה רותם

תשעה באב הוא יום צום מלא, כמו יום כיפור. למרות זאת, בקרב הציבור החילוני-מסורתי הישראלי, יום כיפור נמצא על הרדאר, ותשעה באב אינו. יכול להיות שזה קשור לכך שתשעה באב מתקיים בקיץ, כשאין לימודים, וכך כל מי שעובר במערכת החינוך הממלכתית אינו זוכה לזכרונות כמו אלו שנוצרים במועדים ובחגים אחרים, שמשאירים משהו גם לאני הבוגר.

מבוכה מרחיקה

יכול להיות שההתחמקות מתשעה באב נובעת גם ממבוכה הקשורה לעניין עצמו, לחורבן שני בתי המקדש. מה הקשר שלי, יכולה אחת לשאול את עצמה, למקום שבו לפני אלפיים ואלפיים חמש מאות שנה היו באים אנשים להקריב קורבנות, לערוך מיני טקסים לא ברורים, להפקיד את עצמם בידי היררכיה של כהנים, ולשלם הרבה כסף על מנת לתחזק מערכת מפוארת, עתירת כסף וזהב, של פולחן.

מהפכה אחרי החורבן

אחרי חורבן בית המקדש השני, היהדות עברה מהפכה מוחלטת. התגובה של חז"ל, כנראה בהובלת רבן יוחנן בן זכאי, היתה לחזק את ההיבטים ביהדות שאינם בנויים סביב הקרבת הקורבנות, ולאט לאט, בתהליך ארוך, שהיה מהפכני אבל התחזה להמשכי, נוצרה היהדות שקרובה יותר למה שאנחנו מכירים. יהדות שבמקום קורבן מוסף, יש בה תפילת מוסף. יהדות שמזכירה את הקורבנות, אבל לא מחפשת לממש אותם, יהדות שטוענת כי תמיד, בשנה הבאה, נהיה בירושלים הבנויה, תמיד בשנה הבאה, ולא בשנה הזו.

זיכרון שקושר להיסטוריה

אז מה באמת מקומו של תשעה באב? מצאתי שתי תשובות עכשוויות מעניינות, שהציתו את דמיוני. האחת של הרב עילעאי עופרן, רב קבוצת יבנה, ונכדו של ישעיהו ליבוביץ. הוא כתב פוסט בפייסבוק שהעלה שאלה מעניינת. הוא שאל בפעילות נוער "מה קרוב יותר ללבכם, חורבן המקדש או השואה?" התשובה היתה כמובן השואה,  אבל בשאלות נוספות התברר שהנערים והנערות מתקשים לנקוב בתאריכים שקשורים למאורעות היסטוריים מרכזיים בשנות השלושים והארבעים. לעומת זאת, הם הצליחו לנקוב בתאריך של הבקעת העיר ירושלים, יז בתמוז, חורבן המקדש, ועוד. הרב עופרן ראה בכך ניצחון לאופן שבו ההלכה בנתה בהצלחה מערכת שיוצרת זיכרון קולקטיבי. השנה היהודית משובצת בשישה צומות, ארבעה מהם קשורים לחורבן הבית. שנה אחר שנה, במשך אלפיים שנה ויותר, יהודים צמים, ודרך הגוף, נוצר הזיכרון.

תשעה באב כיום העקירות והפליטות

תשובה אחרת למקומו העכשווי של תשעה באב מצאתי אצל אריה ברנסטיין, מורה ליהדות ופעיל חברתי ביהדות הפלורליסטית שחי לסירוגין בישראל ובארצות הברית. ברסנטיין מדבר על כך שגם הוא אינו מעוניין לציין את חורבן בית המקדש כיום שבו מתפללים להקמתו המחודשת או לחידוש הקורבנות, אלא הוא מדבר על תשעה באב כיום שהוא התמקדות קולקטיבית בזווית היהודית של פורעניות אוניברסליות כמו עקירה, פליטות, פגיעות, זרות, ייאוש והעדר בית. הוא טוען שאם אנחנו מוותרים על תשעה באב, אנחנו למעשה מתעלמים מהטראומה שעבר העם היהודי, וזאת בניגוד לאומץ של חז"ל, שהפנו את מבטם לאירוע הכואב. לטענתו, מגילת איכה לא מתמקדת במיוחד בחורבן הבית עצמו, אלא בתוצאותיו, בפחד, בעוני, בהלם הקהילתי, בבושה, בזעם ובהתרחקות הכועסת מאלוהים.

משבר פליטות עולמי

אנחנו בעיצומו של משבר פליטות עולמי. כיום, על פי ה-American Refuge Committee 39 מיליון איש נאלצו לעזוב את בתיהם כתוצאה מקונפליקטים, מלחמות או אסונות טבע. עשרה מיליון מהם הם פליטים, ו-29 מיליון הם עקורים בתוך מדינתם. אלו מספרים עצומים, ובשל כך, קל להתעלם מהם. אבל גם כאן, בתל אביב עצמה, ישנם עשרות אלפי פליטים.

תשעה באב כיום בנעליו של האחר, כהפניית מבט

להבין את תשעה באב כיום העקירה, כיום הפליטות, כיום שבו אנו יושבים על נהרות בבל, ולבנו בציון, אנו אבלים, רעבים ויחפים, מאפשר לנו לתרגל אמפטיה. לשים את עצמנו, בתקופה שבה אנחנו מוגנים, בתקופה שבה אנחנו חזקים, בנעליו של האחר.
בתשעה באב אנחנו בהחלט זוכרים בזכות המסורת היהודית, כדבריו של הרב עופרן, אבל גם בשל העובדה שמה שקרה לעם היהודי, הוא אינו אירוע מבודד. העקירה, הגלות, ממשיכים להתרחש כל הזמן, והיהדות מזכירה לנו לא רק לזכור את מה שקרה לנו, אלא להביט סביב ולזכור את כוחה המתחדש של האנושיות.